משעמם לי - מפחיד לי? 

השעמום מסקרן אותי מאד וכך אני ניגש בשמחה ובחגיגיות לכתיבת המאמר הזה.

אוסיף על כך קוריוז קטן –

אבי (=אבא שלי) בשיחתנו לאחרונה התעניין אבי כיצד אני מצליח לכתוב מדי שבוע עוד מאמר. אמרתי לו שאני פשוט יושב וכותב. הוא אמר ש"כל אדם נורמאלי יושב ומתכנן לאט לאט את מה שהוא רוצה לכתוב, בונה את זה באופן מסודר ואז מעלה את זה על הכתב". אמרתי לאבי שכנראה ישנה מסקנה ברורה לגביי, אם כך מתנהגים אנשים נורמאליים...

כיצד קשור הדבר לשעמום? האם זה קשור?

א. כשפועלים באופן יצירתי אפשר לגלות שהכל (או כמעט הכל) אכן קשור בהכל, ולכן אמצא קשר במהרה.

ב. השעמום הוא באמת נחלתם של אנשים "נורמאליים" שמדי פעם נקלעים למצב של חוסר כיוון או תחושת אי ידיעת הצעד הבא. השעמום הוא תוצר של אשליית "כלום" שגם הוא נחלתם של אנשים רבים. כשאני ניגש לכתוב, גם אם איני יודע, תחילה את מלוא תוכן דבריי, יש בתוכי אמונה עמוקה שהמידע הרלוונטי יתגלה לי תוך כדי תנועה וכך אני מתחיל. אם אנסה לתכנן ולסדר מראש כנראה שבאמת אשתעמם ואתקע.

הבה נצלול למעמקי השעמום וננסה לראות מה קורה שם.

מרבית הזמן בני אדם חושבים שהם מבינים לאן פניהם מועדות. למרות שטעות בידם, מכיוון שהחיים מלאים הפתעות, הם מספרים לעצמם סיפור של וודאות מסוימת בדרך בה הם פוסעים. אם אני נוסע בבוקר לעבודה אז זה מה שקורה – אני נוסע לעבודה. זה סיפור קטן שמסתיר את הסיפור הגדול – אני יוצא למסע עם כלי הרכב שלי, מסע שאמור להסתיים במקום העבודה שלי.

ומה יקרה, באמת, במסע הזה? האם יהיה לי עומס תנועה? האם המשטרה תחסום את הכביש ותיאלץ אותי לשנות כוון? האם אשוחח עם נהג אחר במהלך נסיעתי? האם הרכב שלי יתפקד תמיד כראוי? האם אחזור לביתי לאחר שאזכור ששכחתי לקחת את המסמך החשוב כל כך?

זו רשימה חלקית של דברים. לא כללתי את מגוון המחשבות והתחושות שאחווה במהלך נסיעתי – האם זה ידוע לי מראש? האם יתקוף אותי רעב, או אולי געגוע למישהו? האם אחוש לפתע עצב או שמחה? האם אפילו אומר לעצמי, במהלך הנסיעה, מילים של פרגון ואהבה?

האפשרויות רבות כל כך וכך היא המציאות היותר אמיתית. החיים בתנועה מתמדת ולא ניתן לחזות את ההמשך, אלא בקווים כלליים ומאד לא מחייבים.

בדומה לדוגמה הקטנה הזו אפשר להתבונן גם בתהליכים שהם יותר ארוכי טווח. גם כאן אנו חיים פעמים רבות באשליה של ידיעת הדרך והבנת הדרך, מבלי לקחת בחשבון הפתעות רבות ושינויי כוון, שהחיים "יכפו" עלינו. קורה לפעמים, שטרגדיות פוקדות את סביבתנו, וקורה גם שיש הפתעות נעימות. הדברים האלה קיימים בתודעה שלנו אך כביכול אנחנו לא מרבים לחשוב על כך. אנחנו נעים בתנועה שיש בה סדר מסויים לגבי מה שהיה ומה שיהיה, מכיוון שכך יותר קל לנו לחיות.

והנה, מדי פעם, אנו נקלעים לסיטואציות שמשנות לנו את הנסיבות המוכרות. חופשה כפויה, שעה פנויה ולא מתוכננת, זמן שבו כל בני הבית פתאום הלכו, או נרדמו, או אפילו ללא סיטואציה כזו או אחרת. השעמום מופיע מדי פעם ויוצר חוויה מאיימת. חוויה שיש בה ריקנות, אי וודאות, משהו תקוע ולא ברור מהו, תחושת חוסר כיוון ואי זרימה. השעמום יש בו מהשקט ומהרעש בו זמנית. השקט הוא של חוסר תנועה וחוסר תכלית, באופן זמני. הרעש נובע מהחרדה שמתלווה לשקט הזה, לחסר הזה.

השעמום הוא סוג של "כלום". הלא כן? השעמום הוא סוג של ריק. עצירה זמנית מלווה באי הבנה לגבי מה שקורה. השעמום עלול לבלבל ואף לעייף.

אני מאמין שאנו, בני האדם המודרניים, עסוקים בחלק גדול מהיממה בניסיונות חוזרים להימנע מחוויית השעמום. אנו ממלאים את עצמנו במשימות ובמטלות ובדרך כלל גם חשים תסכול על כך ש"לא הספקנו". אז הנה החדשות הטובות – אנחנו אף פעם לא נספיק ואנחנו נמשיך לחוש תסכול על כך שהיום עבר ופספסנו דבר כזה או אחר. המצב הזה יימשך כל עוד בסתר לבנו, מבלי שנשים לב, נמשיך לנסות ולברוח ממפגש עם השעמום שבתוכנו. אנחנו מכורים לעשייה כלשהי ולהתנהלות כלשהי מתוך מטרה ברורה – רק לא להגיע למצבים האלה בהם אין שום תכלית, כוון ויעד ברור. לפעמים רק העייפות מכריעה אותנו ומאלצת אותנו להגיע אל הכלום שלנו. האם אז באופן אוטומאטי נלך לטלביזיה ?האם אז באופן אוטומאטי נלך למחשב? כחברה מודרנית ומפותחת פיתחנו לנו אמצעים משוכללים ביותר להימנע מהשעמום הטבעי שלנו. יש טלפון סלולארי, יש אינטרנט, יש טלביזיה ומה לא. רק שלא נשתעמם, חלילה!

שעמום יכול להיות רגע של הזדמנות. השעמום הוא סדק בחומת העשייה והפטפוט האינסופי שלנו. שעמום זה פגם בחומה שבנינו כדי שלא נחוש את הרגשות הלא נעימים שלנו. שעמום הוא פוטנציאל לחיבור למקום עמוק בתוכנו, רק שמרוב שהוא מאיים רבים מאיתנו מתקשים להרוויח ולנצל את מתנות השעמום הנפלאות.

בגוון הרגשי שלו, השעמום דומה לחוויית העצב. עצב הינו הרגש הקשה ביותר והשמור ביותר במעמקי הנפש. העצב הוא כאב שלעתים אין לנו שום כלי להתמודד אתו. לכל אדם יש את העצב הפרטי שלו, את החסר הפרטי שלו, את העוול הפרטי שלו ממשהו שהחיים גזלו לו או לא העניקו לו. העצב הוא אחד הדברים שאנו מעדיפים שלא לפגוש ומבלי משים אנו משתדלים לנוע למקומות שלא נפגוש את מה שמעיק עלינו, מאז ומתמיד.

השעמום הוא רגע בו שכחנו לעמוד על המשמר וסטינו למקומות אליהם איננו רוצים ללכת. משהו השתבש בתכנית המסע שלנו והגענו למקום אחר, לא מוכר, איטי ונטול תוכן, כביכול. השעמום בא לספר לנו שישנם אזורים נפלאים בתוכנו, שאיננו מצליחים להגיע אליהם, בדרכים רגילות.  השעמום בא להציע לנו לעשות שינוי במה שקורה, מכיוון שמה שקורה לא כל כך "מספק את הסחורה".

השעמום הוא הזדמנות שפעמים רבות מוחמצת. בסיטואציית הציור האינטואיטיבי מהווה השעמום תחנת מעבר חשובה מאד, שלעתים קשה לעבור אותה, ללא סיוע חיצוני. תחנת המעבר הזו היא מהמקום המובן, המבין והמתוכנן, אל המקום הספונטאני יותר, הרגשי יותר והמפתיע יותר. השכל נרעש ונזעק אל מול המצב הלא ברור הזה וצועק לכל עבר - “משעמם לי!!”, “משעמם לי!!!”, “הצילו!!”, “הביאו לי משהו ברור לעשות לפני שאני הולך לאיבוד!!!”. השכל מנסה לגרור אותנו למצב של חרדה קשה מאובדן הדרך. אנחנו יכולים לבחור להמשיך ולנוע אל הגילוי הבא. אנחנו יכולים גם להיבהל מהשעמום ולחפש בכוח דרכים להפגתו.

שעמום יכול להיות תהליך רגשי – התפתחותי הכרחי, שאדם אמור לעבור, בדרך לשינוי חיובי בחייו. השעמום הוא אזור המאבק בין הישן והחדש, שמבקש להציע לנו דרכים שלא הכרנו, לפני כן. השקט של השעמום מבקש מילוי מתוך השקט, ולא שננסה לכפות עליו רעש מהסוג שאנו תמיד מכירים. השעמום מוריד אותנו למקום "נמוך" שממנו אפשר לנוע ולחזור "מעלה" בדרכים חדשות, ואולי במחילות חדשות, שלא חשבנו עליהן קודם.

בשעמום הבא עלינו לטובה אני ממליץ:

א. להודות לשעמום שבא לבקר.

ב. לחייך חיוך רחב.

ג. לנשום עמוק.

ד. לא לספר לאף אחד.

ה. לחייך שוב.

ו. להבין שישנה חווית פחד ולא להעצים אותה עם לחץ נוסף.

ז. לבחור באופן שרירותי בין מנוחה ועשייה.

ח. אם הבחירה היא עשייה – לנוע אליה לאט לאט בלי יומרות להצלחה גדולה.

ט. אם הבחירה היא מנוחה – לנוח בכיף.

י. ההצעה הטובה ביותר – לעשות דבר מה חדש, דבר מה שמזמן דחינו, לצאת החוצה לכיוון לא ברור, להתחיל ציור, שיר או סיפור, להתחיל לרקוד או כל פעולה שלא ברור לאן תיקח אותנו.